קיבלתי תינוקת בת תשעה חודשים. אין לי מלבדה ילדים משלי. היא מתוקה שאין לתאר. בהתחלה - מוזר. מי אני, מה אני עבורה? אמא? אורית? את טבילת האש האמיתית כאמא קיבלתי כעבור שלושה חודשים. הקטנה נכנסת למעון. אחרי שבוע של הסתגלות - החום עולה. חטפה משהו במעבדה לייצור ווירוסים הנקראת ׳מעון תינוקת׳. החום לא יורד אחרי יומיים. ביום השלישי חלה הידרדרות ואני מחליטה לגשת לרופאת המשפחה ששולחת אותי באופן בהול לבית החולים. סבתא יקרה מתלווה. מגיעים לחדר מיון. אני מחנה את הרכב ועולה כמה דקות אחריהן. רואה אותה שוכבת על מיטה מחוברת לצינורות שונים ורופאים רוכנים מעליה. כל כך חסרת ישע. באותה שנייה אני בעצמי קצת מאבדת את קור רוחי. מפחיד, מלחיץ. . . ילדה שמחה, החייכנית והמתוקה, שוכבת חסרת חיות, חיוורת ומותשת על מיטת הטיפולים בפנים נפולות, כמעט ולא מגיבה לסביבה. כל התסריטים הכי גרועים עוברים בראש - משפט שאמי אמרה לי, עזר להתעשת - ׳עכשיו את יכולה להיות שקטה - היא בידיים טובות, היא מקבלת טיפול׳. לא נעים לראות תינוקת כל כך קטנה במצב כל כך חלש וחסר אונים. עברנו שבוע קשה בבית החולים. אבל היה זה גם שבוע של חווית אמהות מטורפת. היא עלי. ישנה על הבטן שלי כאילו הייתה תינוקת בת שבועיים. מנסות לסנכרן דופק ונשימה (אם כי קצת קשה כי שלה על 200), היינו ׳כגוף אחד׳. לאחר כמה ימים של שינה של 24/7 היא מתיישבת לרגע במיטה. איזה הישג! כאילו בזה הרגע עשתה את הצעד הראשון. כל סימן של התאוששות משתווה להתחלה של שלב בהתפתחות. שמחה על כל מבט, התעניינות בחפץ, תגובה ובסופו של דבר כמובן גם החיוך. אין ספק שכל הטיפולים המכאיבים שהיא עברה השאירו בה פציעה נפשית שהיא עדיין צריכה להתאושש ממנה. עוד בבית החולים הייתה נדרכת מכל אחות או רופא שהיה נכנס לחדר ובשלב מסוים גם מאנשי התחזוקה... כל חלוק כחול מרעיד את כל גופה הקטן וגורם לבכי קורע לב. גם היום עדיין קשה לה כשהיא רואה זרים והיא נדרכת ונאחזת בי כאילו הייתה בסכנה של ממש. אם היה לי ספק, אחרי החוויה הזו- אני מרגישה מה מקומי. נכון, לא ילדתי אותה, נכון כנראה תחזור בשלב מסוים לאמא הביולוגית שלה, אבל כרגע, נכון לעכשיו. . . אף אחד לא יכול לומר לי שהיא לא הבת שלי.
הסבר המערכת: לא נחוץ בפוסט הזה.
חוויות אומנה נוספות - מוזמנים לקרוא בקישור - כאן - https://bit.ly/2ScDAxk
תמונת אילוסטרציה - הפרטים והשמות שונו בכדי לשמור על אנונימיות
Comments